<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ומת גופי' אסור בהנאה דהתם [ע"ז כ"ט ע"ב] אמרינן לענין תקרובת ע"ז ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, ומת גופי' מנ"ל דגמר מעגלה ערופה בגזירה שוה. וגרסינן בסוף פרק ראשון דערכין (ז' א') האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה, והוינן בה אמאי נהנין בשערה איסורי הנאה נינהו ואמר רב באומרת תנו שערי לבתי, ואלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה אמר רב בפאה נכרית, טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר. קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף הכא נמי גופה, אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותיה דרב ותניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק. תני לוי כוותי' דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי מתה אין נותנין מפני שנויי המת אסורין בהנאה. תניא כוותי' דרב נחמן בר יצחק האשה היוצאת ליהרג נהנין בשערה בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה, ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. ואע"ג דמתניתין כוותיה דרנב"י דיקא, דיניה דרב קושטא הוא בפאה נכרית וליכא דפליג עליה. הלכך האשה שאמרה תנו פאה נכרית שלי לבתי וכן בכל נויי הגוף שלה המחוברין בגופה, ומתה או שנהרגה נותנין, לא אמרה הוו להו כגופה ואסורין בהנאה. ושער ראשה אע"פ שאמרה תנו אסור בהנאה דכידה דמי. נגמר דינה נהנין בשערה מחיים שאין גמר דין אוסרה אלא מיתה אוסרתה. וכן הלכתא.
בשקלים (פ"ג) מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו, כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו. ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ר' נתן אומר יעשו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו. והלכתא כת"ק. ולא משום דקני מיתא, דהזמנה לאו מלתא היא, אלא משום דזילותא הוית ליה בגוא דמלתא ואחולי אחיל זילותי' ליורשים, הלכך אפי' גבו מעות נמי ליורשיו הוו.
